חיפוש
  • shlomianamir

אודות השיר: בא לבקר (פרק ראשון)

עודכן ב: אוג 22

אבא

נדמה שמאז לידתי שלי ועד מותך שלך כך היו פני הדברים. אתה - גבך רחב, שוחה בחיים כדג במים, אין מידה ואין גבול שתוחמים אותך, שנותנים גבול למהותך. הארכיטיפ של אדם, גבר בעולם, איש, אבא הוא אתה. וחיוך התמיד הרחב על פניך כצל עמוק במדבר הלוהט. תמיד בוטח, תמיד מיטיב, תמיד מרגיע. 

כך כשיש כדור בידך, או מחבט, או שאתה שוחה או מטפס,  כופת חבלים או מחדש מנוע של רכב, מתקן את דוד השמש, או הגג, או בונה קיר נוסף לביתנו. תמיד כדג במים. כך גם כשאתה שר במסיבה שכונתית, מדקלם או משחק, נושא דברים לזכר אדם שנפטר, מחזק ומנחם גבר שבור, תומך בחלכאים ובנדכאים דיירי השיכונים האומללים שנשכחו עם דמי המפתח, מקשקש איתם ביידיש ובכורדית ורק השד יודע אם מישהו באמת מבין. 

כך גם כשאתה נושף באפי להוציא מים שבלעתי בבריכה, או משחרר את בית החזה שלי שנתקע ללא אויר, אי אז, כשנפלתי מקצה הברוש בקיבוץ של סבתא, כשהייתי בן 6 או 7, אחרי שהכנו אומגה לבד, כמו שני מופרעים, זוכר? רק אתה ואני. הלכנו לנפחיה קודם, כדי ליצור את צורת האות אומגה במוט הברזל. ממה עשוי היה הכבל? ואיך קשרנו אותו למעלה, אחרי שטיפסנו על סולמות הענק בעלי הגלגלים, המיועדים לקטיף, אול גזם? ואיך מתחת את הכבל למטה? ובאיזו זוית? ואז עליתי עד למעלה. אמנם קצת היססתי, אבל מה הבעייה? הרי אבא איתי, ואבא יודע! אני מחזיק את המוט בשתי ידיי משני עברי הכבל, או החבל, כך שהמפרצון שיצרנו בו מחבק את הכבל, או החבל, או השד יודע מה זה היה.  ואז - בגידת הכבל.  מקצה הברוש ועד למטה, 6-7 מטרים, אחד לכל שנה משנות חיי הקצרים, וחבטה. לא כל כך כאב כי כל גופי חטף אחד גדול וגמרנו. והחזה נדבק לי לגב במעין ואקום שכזה. ואני כבר חשבתי שזה סוף הסיפור, נשימתי האחרונה. ועוד הספקתי לחשוב כמה מחשבות עוד אוכל לחשוב, שהרי גם מחשבות צריכות חמצן. ואתה מגיע בצעד זריז. מחייך. אפילו לא רצת. עדיין מחייך. חיוך חם ואוהב, מלא ביטחון. עושה מה שצריך לעשות, בלי שנייה של לחץ, בלי הרהור קל שאולי באמת אני על איזה סף.

או שאתה רץ כדי להחזיר נשימה לאחיך הבכור שגר שלוש מאות מטר בהמשך הרחוב, או לחייל ההוא שחשבו שהוא פגר, ואתה התעקשת: הוא חי ויחיה!! אספת אותו משדה של מוקשים לקול מחאותיהם של פיקודיך ומפקדיך, תמיד שוחה בחיים כדג במים. יודע. בטוח. חד משמעי. 

גם כשמהסס זה ללא מבוכה או בושה, אלא במרכז הבמה, והספוט עליך. תמיד מתלוצץ, עושה הצגות, זוכר לחיות, קורץ – להבטיח שאיש לא נפגע, שכולם הבינו. ותמיד כל כולך אהבה. כל כולך אהבה. 

אהבה, אהבה, אהבה.

ואני, אני הדגיג שאוחז בגבך הרחב, מסתתר ומתכחש לאפשרות שיום אחד אצטרך לשחות בעצמי, מתעלם מעובדת היותי פרודה מבודדת כשלעצמי. וכשאני שוחה במים ובשמים, על ההרים ובעמקים, הרי זה פשוט כי יש לי גב. הגב שלך. תודה אבא. היום מלאו 17 שנים ללכתך, ואל נא תטעה בדימעותי האלה, כנראה שלא יתיבשו כבר, לא בגלגול הזה. ובאמת שאיני רוצה להחזיק בך לעד. אז בוא ונקרא להן די

מעות שימחה. שימחה על ביקור שנתי זה שאתה מבקר אותי. לא, אל נא תטעה בדמעות אלה: אם בא זמנך ופתוחה לפניך הדרך, לך לך. אוהב אותך איש קטן ענק.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אודות השיר: מאין מגיע הכסף

בשיר ״מאין בא הכסף״ ניסיתי להציג בפניכם את הפער המכאיב בין התהליך התמים והיפה בו נוצר הלחם, ובין זה המסואב והמשחית בו נוצר הכסף. זוהי מחאתי הצנועה. אנא התעוררו והבינו. מאין בעצם מגיע הכסף? הרי כולנו י

  • Facebook
  • YouTube

   © 2019 כל הזכוניות שמורות לאמיר שלומיאן

       צילום אולפן: רפאל בן משה | צילום הופעה: גל מוסנזון | עיצוב: עליזה אשכנזי aliceline.com

אמיר שלומיאן